פיסות

*
שיעור באנטומית הפגר

נדמה שמתקלף הזדון שמרחתי בדלתות ארוני.
הרצפה תחתיי ישרה עד בדיוק להחריד.
פעפועי הקירות מתככבים ורוגעים.
יש פה חתול בר גדול, אבל לאחרונה הוא נינוח,
מתאחל מאליו בצלן של שלוות, מתגרד.
בבוא היום אלמד אותו לקרוע עור מגוויות
ולחבר מוליכי דם למכשירים אלקטרונים.

שתי נשים חולצות שד שאינק, לא אני בלבד,
שתי מזרקות חלב בכיכר ציבורית הן.
אני לומדת מהן תנועות חלביות של סיבוב,
איך מורחים פנים בגלידה, ואז כשמישהו
בא ללקק- לבכות: אפילו מטלית אין, מפית לא.

היפות הללו מצמיחות תלתלי פרא בערוותי,
רוקחות שיקויים מהסחוס, שתחמתי
בין חוליות בריאות בגופי.
בית מרקחת אפל אנחנו, רוקחות בחסות החשיכה,
בצעיפים שחורים, וחושדות.
מובייל שיניים בכניסה,
להעיד: כאן זימה.

וכשראיתי כמה את משוגעת- עמדה דמעה.
יש בך מרץ נלהט לחדלון מפרה.
ואז נשבעתי למות כשעל גופי
שריטותיו של חתול הבר הגדול.
עכשיו אני מסובבת גווייתך ופותחת את הריצ'רץ'.
אצבע מושחלת- כמו בכפפה,
משלשלת איבריי. לא תחפושת, אבל
בינתיים, אהובתי, נוח בגופך המת.

*

חייב תמיד להיות בבית
איזה פטיש,
חלום טיפשי שמזים בי,
אדון מישהו מזיז את הארון,
אני דופקת מסמרים,
עד שאין קיר
ומציבה כסא
אל דלת המחסן.
בשעה כזו,
מישהו וודאי יתלונן על הרעש.

*
נשבעת שלא התכוונתי להתגעגע.
בחיי, רק באטימות עסקתי.
קופסת קיסמי האוזניים
אינה מתרוקנת. וגם
פחי האשפה אינם מתמלאים.
שקיות כבדות בידיים.
ולא התגעגעתי.
לעזאזל, אפילו כשבבוקר
נעטפתי בציפייתן התובענית
של זרועות זרות-
לא התגעגעתי.
ואז ככה סתם
כוס החליקה מהיד,
משהו חיכה שתצא מהחדר
לבדוק מה נפל,
או לפחות תשאל בצעקה מהשירותים
אם הכל בסדר.

*
בית אמי התמלא בחיות קטנות.
אז היה זה עדיין ביתי שלי.
הגיעו הדברים עד כדי כך
שפחדת ללכת בין חדרי הבית,
פן תרמוס בדרכך את הבריאות הקטנות.

העטלפים היו תלויים במהופך מנברשות הבית,
הם נוכסו על ידי הגרים ככלי נגינה רגשניים.
הצבים, למשל, היו קטנים משניתן לשער,
שריונם היה כולו מעשה ראווה,
והתפורר, כמעט נמס,
תחת סוליות נעליהם של דיירי הבית.

כל שהתהלך בביתנו הפך במהרה לדגם.
והחיות אורגנו כמאגר נשק.
קשה במיוחד היה עבורנו
לגלות אויב בין דיירי הבית,
אך קשה עוד יותר היה בלעדיו.

כשאבא הניף ידו באוויר,
רצפת הבית רעדה כולה והחיות התרוצצו בבהלה,
אבל נדמה כי היה זה דווקא כשחלה
שידיו התנפחו וארכו עוד יותר

*

אני באמבטיה מגלחת רגליים
מסתכלת על מאיץ החימום הגדול שתלוי מהקיר
הברגים שמחזיקים אותו חלודים
סביב אחד מהם לכוד שיער אנושי
הוא לא שלי
גם לא של שירה
הוא היה פה לפנינו.
זה נראה לי כמו דימוי חידתי
מפתיחה של מותחן רומנטיקה צרפתי.

יש לי מחשבה להמיר אותו בשיער שלי.
ואז הוא יהיה חידה,
בשביל זו שתגלח פה רגליים אחריי.
אבל אני לא אבחין בו שוב.

*

במשך שעה אמרת שאין בך דבר ואתה לא שווה כלום
אני הייתי חסרת אונים.
עכשיו כבר תשע
ואני חושבת שהיה זה מטריד בהרבה
אם היה בך משהו שאיננו אתה,
שחורג מגבולותיך
ואינו נשמע טוב יותר באנגלית.

*
אנשים עמדו בים ובנו עליו וממנו
כל פעם שהגיע גל הם נתפסו בכל כוחם בעמודים
בגדרות
בסלעים
בראשים של ילדים שטבעו

גל גדול שטף את אחותי

כשהים נכנע לאדם
אחותי קמה מקרקעית הים
היא ניגבה את כפות ידיה ואמרה שאין סיבה לדאוג
היא לגמרי בסדר
היא אפילו נהנתה

רציתי להרוג אותו
את הים
על מה שעשה לה
לאחותי
וכבר היה בו כל כך
הרבה מוות

*
כשנכנסתי אל הבית
אמו של המת
הושיטה ידה אליי ללחיצת נימוסין
עמדתי שם מבלי לנוע
מביטה בידה בעיניים מזוגגות
חושבת אולי להסביר
להמיר חוסר נימוס בחוסר אונים
אבל איך תגלם חוסר אונים מול אם ששכלה את בנה?
היא קיפלה ידה חזרה אל בטנה
כמו סימנה לי.
היא לא התאמצה להבין
נימוס הוא אוסף מחווות שוליות בסמוך לאובדן
ואני מאז אישה שלא הושיטה ידה לאם שכולה
לפעמים אני שונאת אמהות שכולות
המושיטות ידן אל מנחמיהן
אני אישה ששונאת אמהות שכולות
המושיטות ידן אל מנחמיהן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s