בפנטזיות שלי

(כדי להבין את המציאות חייבים להזות אותה ללא פשרות)

בפנטזיות שלי אני נשית כמוך.

בבוקר אני מתמתחת בחתוליות נערית בחדר בוהק בלובן. חוט השדרה שלי תפור חוליה אחר חוליה מטלאים של כותנות לילה מוכתמות בדם. המותניים שלי פקעת של כותנה סרוקה מלופפת סביב עצמה, הן מתרחבות או מתהדקות בסרטי משי מספריים עד התאמתן המושלמת ליציקת ברונזה של כף יד גברית ממוצעת.

בצהרי היום רגליי היחפות פוסעות לאט ובהיסוס בין שמונים וארבעה איברי מין זקורים שהותירו מאחור פועלי בניין מיוזעים על מגרש חניה בוער. הנמוכים מביניהם מכרכרים לפניי בקבוצות קטנות כמו צרכנים בתור למכירת חיסול באיקאה, הכהים ביותר מאתגרים את גודלו של גופי השלם וממתינים לי בביטחון בעמדת הפתיחה.

אחר הצהריים האספלט סביבי מקריח. האנושות משגרת את האון של מיטב בניה לחיפוש אחרות מסדר גודל חדש בחלל החיצון וממשלת ישראל ממטירה את המיניות של זריה בזה אחר זה כקאסמים על בסיס צבאי בלבנון. גופי הוא כעת האנך היחיד בעולם. ניצב בהצלבה לקו רוחב אין סופי שמתמוסס ומכחיל ככל שהוא מתרחק ממני. אני עצמי איבר זקור, קטן ומבויש, שקורא תיגר בעל כורחו על הריק המוחלט. פטמותיי מתחדדות באימה.

עד צאת הכוכב הראשון אני מצליחה להשיב אל הפנטזיה אלמנטים נוספים, אבל לא מספיקה לארגן אותם בהגיון מרחבי. שרף עצים מהביל משפריץ מזוויות שפתיי החשוקות ונוזל על מרצפות השיש המדוגמות של בית אמי. אני מפרפרת ערומה על גבי כתיקן חסר מזל, בראשו של צוק שניצב לצד הספות הישנות שסבתי זרקה לפני יותר משש שנים. אני מפשקת את רגליי הפריכות לשמיים וקוראת לרוח הקודש שתזיין אותי עד תיפח נשמתי.

בשעות הערב המאוחרות פתח הרבייה שלי מריח אתגרים ממושקפים בקרבת מקום. הוא תופח את ממדיו  ומבעבע בהתרסה לקראת קולקטיב יורדי ים מערביים, שעוגנים את ספינותיהם הממוכנות בצחנת הדגים של נמל יפו העתיקה. הוא סקרן ולובש רושם של חור המסוגל לשאוב ברגע את האוקיינוס כולו, להותיר מן הים רק שקע לח בין דיונות של חול קמחי ובהיר, אבל הוא לוחץ את שריריו בכוח ולא מאפשר לדבר לחדור לתוכו. הוא עדיין מפחד מאנשים כמוני, שברגעי סערה ישליכו בני אדם מן הסיפון, כדי לשמור את ספריהם יבשים.

לקראת חצות אני כבר אחרי מקלחת. משלבת רגליים ארוכות במיני קצרצר על שרפרפים בגובה חמישה מטרים ולוגמת קוקטיילים מגביעים קטנים. אני לא מזיזה את כפות ידיי מברכיי, מדברת מעט ומחייכת בנועם. פי הטבעת שלי פוצח בשירת תאווה מיתולוגית, וממתין שכל הנוכחים במקום יסמנו סביבו מעגלים באדום ולבן.

אני אוהבת אותך תמיד. מוכנה למות בשירות מפעל הנצחה היסטורי ללחייה הסמוקות של נסיכה מאגדות הילדים. למות למען האהבה.

מוכנה.
מי מאיתנו מוכנה?

(הניחי לזה עכשיו. אם זה נשמע לך לא משכנע, נמצא בהמשך קשר אפשרי לבריאותם הנפשית של ילדייך.)

בערב למחרת גבר זר דופק את פניי על דלת פלדה של מעלית בבניין רב קומות בדרום תל אביב. עור הפנים שלו מחורר כמו מצה אלסטית, הידיים שלו בוציות והעיניים שלו רחוקות. שכנה בת שבעים מקפיאה את נשימתה ומציצה עלינו מבעד לתריסים חצי מוגפים. כשהוא מבחין בה הוא משחיל את אצבעותיו הגדולות תחת השיער שבעורפי, תופס אותי חזק בצוואר ומפיל אותי עם הפנים לאדמה. הוא מזיין אותי בפראות לנגד עיניה וטיפות הדם הקטנות, שמשתחררות מאפי בקצב שמכתיבה תנועת מותניו, נספגות באצילות חרישית באבני החול הקטנות שעיניי לא מצליחות לפקס.

אני לא יכולה שלא לאהוב אותך.
איך זה, אנא גלי לי, שאת לא קיימת ובכל זאת את יפה ממני?

בבוקר אני מסובבת מפתחות בכל המנעולים שאני מוצאת. מצחצחת את שיניי במברשת שסיימה את תפקידה בחיי, אבל טרם זכרתי לקנות אחרת במקומה. אני מרכזת את כל הבגדים, המחברות והספרים בצד אחד של המיטה, בולעת שני כדורי שינה ונשכבת לישון בצד השני.

אחרי שעתיים אני מתעוררת בבהלה אל חדר שקירותיו העבים מצהיבים בהיחבא ויש בו יותר פתקי נייר מקושקשים ממספר הנפשות שאי פעם תדרוך בו רגלן. אני מסרקת את ראשי במברשת שציפוי הגומי התקלף זה מכבר משיני המתכת החדות שלה ומתרחצת באמבטיית חרסינה מוכתמת בחלודה. אני שותה קפה ומעשנת סיגריה, נשענת על מעקה המרפסת של חדרי ובוהה בבניין המשחיר שסותם את שדה הראייה שלי ומונע את הופעתי בשדה הראייה של האנשים שעוברים ברחוב. אני תוהה שוב למה התריסים של כל דירותיו תמיד מוגפים.

זו דעה

חרחורי מקרר מעידים כי בני האדם עוד נושמים,
נרטיבים של תמימות בעשרות אלפי עותקים,
חכמינו מגויסים להעלות אותה זבח בשירות איזה עניין,
להעמיד פנים שאפשר לקצר את המעגלים האנושיים.

**

זו דעה,
והיא תהיה עמדתי הנחרצת במהלך הדיון הפורה הזה.

לעזאזל,
אני מוכנה להרוג
ולמות,

כדי להאמין שאחר כך לא יבוא עוד מאותו הדבר.

שולחנות קרטון

הצעת פרוייקט שלי. (הכנתי גם שולחן דוגמא והוא חזק ונחמד).

בנוסף, אני וכמה בחורות חביבות מממשות בימים אלה מיני-פרויקט ברוח דומה עם תלמידים בבית ספר תיכון בחולון.

(משום מה הרקעים הלבנים של התצלומים חזרו למצגת).

עוד ממדמנות מוחי

(אין שום קשר בין הראשון לשני)

במעשיה מאוחרת לחכמתה של חלם
הסתדרו בטורים מספר פגועי הלם,
דגליהם לבשו לובן כמחווה של שולם,
אך מה שווה מעגל ללא גולם?

בגנים ציבוריים נערמו פגרי ורדים,
חלילנים עוד הובילו שיירות ילדים,
והרחק במקלט של בניין משרדים,
ישב לאור נר אחרון השורדים.

השיכחה נבוכה מול הדיו השחור,
מישושי זכרונות בקריאה לאחור,
הכעך מתכלה, לא כמוהו החור,
ובבוא הרעב- כיצד יש לבחור?

***

חריזה זה תמיד מאבקים של כח,
משווים הגברים את גודלו של המח,
ופרויד מקברו קורא במהלך אוננות,
"אמרתי לכם מזמן: מין ותוקפנות".

לנשים יש מילון ונגישה הספריה,
העדפה מכוונת לתיקון אפליה.
ודה בובואר בשמיים לוחשת לסארטר,
"אמרתי לך אהובי, נשים ישיגו יותר".

כתבי עת לשירה, ספרים מוזלים,
עמותות מקוונות למשחקי מילים,
ורוחו של בינימין מחייכת בסיפוק,
"ובכן רבותיי, זה הכל שעתוק".

פיסות

*
שיעור באנטומית הפגר

נדמה שמתקלף הזדון שמרחתי בדלתות ארוני.
הרצפה תחתיי ישרה עד בדיוק להחריד.
פעפועי הקירות מתככבים ורוגעים.
יש פה חתול בר גדול, אבל לאחרונה הוא נינוח,
מתאחל מאליו בצלן של שלוות, מתגרד.
בבוא היום אלמד אותו לקרוע עור מגוויות
ולחבר מוליכי דם למכשירים אלקטרונים.

שתי נשים חולצות שד שאינק, לא אני בלבד,
שתי מזרקות חלב בכיכר ציבורית הן.
אני לומדת מהן תנועות חלביות של סיבוב,
איך מורחים פנים בגלידה, ואז כשמישהו
בא ללקק- לבכות: אפילו מטלית אין, מפית לא.

היפות הללו מצמיחות תלתלי פרא בערוותי,
רוקחות שיקויים מהסחוס, שתחמתי
בין חוליות בריאות בגופי.
בית מרקחת אפל אנחנו, רוקחות בחסות החשיכה,
בצעיפים שחורים, וחושדות.
מובייל שיניים בכניסה,
להעיד: כאן זימה.

וכשראיתי כמה את משוגעת- עמדה דמעה.
יש בך מרץ נלהט לחדלון מפרה.
ואז נשבעתי למות כשעל גופי
שריטותיו של חתול הבר הגדול.
עכשיו אני מסובבת גווייתך ופותחת את הריצ'רץ'.
אצבע מושחלת- כמו בכפפה,
משלשלת איבריי. לא תחפושת, אבל
בינתיים, אהובתי, נוח בגופך המת.

*

חייב תמיד להיות בבית
איזה פטיש,
חלום טיפשי שמזים בי,
אדון מישהו מזיז את הארון,
אני דופקת מסמרים,
עד שאין קיר
ומציבה כסא
אל דלת המחסן.
בשעה כזו,
מישהו וודאי יתלונן על הרעש.

*
נשבעת שלא התכוונתי להתגעגע.
בחיי, רק באטימות עסקתי.
קופסת קיסמי האוזניים
אינה מתרוקנת. וגם
פחי האשפה אינם מתמלאים.
שקיות כבדות בידיים.
ולא התגעגעתי.
לעזאזל, אפילו כשבבוקר
נעטפתי בציפייתן התובענית
של זרועות זרות-
לא התגעגעתי.
ואז ככה סתם
כוס החליקה מהיד,
משהו חיכה שתצא מהחדר
לבדוק מה נפל,
או לפחות תשאל בצעקה מהשירותים
אם הכל בסדר.

*
בית אמי התמלא בחיות קטנות.
אז היה זה עדיין ביתי שלי.
הגיעו הדברים עד כדי כך
שפחדת ללכת בין חדרי הבית,
פן תרמוס בדרכך את הבריאות הקטנות.

העטלפים היו תלויים במהופך מנברשות הבית,
הם נוכסו על ידי הגרים ככלי נגינה רגשניים.
הצבים, למשל, היו קטנים משניתן לשער,
שריונם היה כולו מעשה ראווה,
והתפורר, כמעט נמס,
תחת סוליות נעליהם של דיירי הבית.

כל שהתהלך בביתנו הפך במהרה לדגם.
והחיות אורגנו כמאגר נשק.
קשה במיוחד היה עבורנו
לגלות אויב בין דיירי הבית,
אך קשה עוד יותר היה בלעדיו.

כשאבא הניף ידו באוויר,
רצפת הבית רעדה כולה והחיות התרוצצו בבהלה,
אבל נדמה כי היה זה דווקא כשחלה
שידיו התנפחו וארכו עוד יותר

*

אני באמבטיה מגלחת רגליים
מסתכלת על מאיץ החימום הגדול שתלוי מהקיר
הברגים שמחזיקים אותו חלודים
סביב אחד מהם לכוד שיער אנושי
הוא לא שלי
גם לא של שירה
הוא היה פה לפנינו.
זה נראה לי כמו דימוי חידתי
מפתיחה של מותחן רומנטיקה צרפתי.

יש לי מחשבה להמיר אותו בשיער שלי.
ואז הוא יהיה חידה,
בשביל זו שתגלח פה רגליים אחריי.
אבל אני לא אבחין בו שוב.

*

במשך שעה אמרת שאין בך דבר ואתה לא שווה כלום
אני הייתי חסרת אונים.
עכשיו כבר תשע
ואני חושבת שהיה זה מטריד בהרבה
אם היה בך משהו שאיננו אתה,
שחורג מגבולותיך
ואינו נשמע טוב יותר באנגלית.

*
אנשים עמדו בים ובנו עליו וממנו
כל פעם שהגיע גל הם נתפסו בכל כוחם בעמודים
בגדרות
בסלעים
בראשים של ילדים שטבעו

גל גדול שטף את אחותי

כשהים נכנע לאדם
אחותי קמה מקרקעית הים
היא ניגבה את כפות ידיה ואמרה שאין סיבה לדאוג
היא לגמרי בסדר
היא אפילו נהנתה

רציתי להרוג אותו
את הים
על מה שעשה לה
לאחותי
וכבר היה בו כל כך
הרבה מוות

*
כשנכנסתי אל הבית
אמו של המת
הושיטה ידה אליי ללחיצת נימוסין
עמדתי שם מבלי לנוע
מביטה בידה בעיניים מזוגגות
חושבת אולי להסביר
להמיר חוסר נימוס בחוסר אונים
אבל איך תגלם חוסר אונים מול אם ששכלה את בנה?
היא קיפלה ידה חזרה אל בטנה
כמו סימנה לי.
היא לא התאמצה להבין
נימוס הוא אוסף מחווות שוליות בסמוך לאובדן
ואני מאז אישה שלא הושיטה ידה לאם שכולה
לפעמים אני שונאת אמהות שכולות
המושיטות ידן אל מנחמיהן
אני אישה ששונאת אמהות שכולות
המושיטות ידן אל מנחמיהן.