(כואב לי להבין ש) 19-7-10

(כואב לי להבין ש)
שריטה קטנה בגופי שלי
לעולם תכאב לי יותר
מפציעה אנושה בגופו של אחר

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “(כואב לי להבין ש) 19-7-10

  1. אבל בגלל שהכאב הזה מוכפל לעולם אז יוצא שבסופו של דבר כאבנו תמיד זהה לכאבו של אחר בגלל ששריטה קטנה כפול אין סוף צערך על יחסיות תפישתך תכאב יותר או לפחות כמו פציעה אנושה בגופו של אחר.
    כל זה כמובן בהנחה שאת לא מתחסדת שאם מסתכלים על מה את כותבת ועושה נראה שיש לה על מה לסמוך,
    בקיצור,
    תהי (לנו?) בריאה.

  2. הי ליטל
    השאלה היא על אילו כאב מדובר. פיסיולוגית ודאי. אבל לא כל כאב הוא פיסיולוגי בלבד.
    כלומר, ישנן מועקות, יגונות ותוגות (על כאבם של אחרים), שהן מכאיבות יותר (לדעתי) משריטה.
    אבל יש משהו באבחנה שהצעת שקורא לאדם לבחון, בד בבד, את הקשרים עם הגוף, וגם את יחסיו
    עם סובביו.

  3. נכון, כמובן, אחרת לא היה "כואב לי להבין ש", ובכל זאת, כל כך הרבה ידיעות על סבל של הזולת אני מדפדפת, וכשיש לי פצע, אפילו אחד קטנצ'יק, אז הוא כל הזמן מזכיר שהוא שם. אני שוטפת כלים והשריטה שורפת לשניה והיא אומרת אני כאן אני כאן. אני קוראת על קורבן אונס ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת וזה מחריד אותי, אבל בסוף הכל נכתש ומצטבר לסטטיסטיקה, ואת הכאב הפרטי שלי, גם הקטן ביותר, אני לרב לא מכלילה באותו אופן. לפצע בגוף שלי אני פחות נוטה להסתגל ואשים לב אליו עד שהוא יעלם. גם הזולת מסודר בהירארכיה, כמובן, הקרובים מקבלים יותר אמפתיה מאחרים. זה ילדותי, אבל מאז ומעולם היה בי צער על זה. וכמובן שזה לא יתכן אחרת, אם כל בעיה של הזולת הייתה מכאיבה לי כמו הבעיות שלי עצמי אז לא הייתי שורדת 5 דקות בעולם, ובכל זאת, יש לי צד עקשן שלא מקבל את זה.

  4. לא בטוח שהכאב הזה הוא סתם התעקשות מתייפייפת ואנטי הישרדותית אלא שיכול להיות שבדיוק להפך ומדובר באחד הכוחות הכי משפיעים על התפתחות ועיצוב החיים ,למשל,סביר מאוד שזה הכח שמניע את תהליכי ה"השטחה",ההתבזרות ,השקיפות,ההתרשתות והתפרקות ההיררכיות המסורתיות,
    מאוד יכול להיות שלסנטימנט הזה יש חשיבות הישרדותית ממעלה ראשונה כי הוא אחראי לצדדים הפחות אינטואטיבים ואינסטינקטיבים אצלנו כמו שיתוף פעולה והדדיות ואפילו פריצת דרכים וגבולות חדשים.
    איפשהו בצורה שאולי נראית פרדוקסלית דווקא יחסים שאינם כפויים תחת היררכיה של קירבה מספקים בסופו של דבר יותר הבנה ותמיכה וגם יש בהם סיכוי טוב יותר לשחרור ממלכודות התנודה בין קירבה ומרחק,
    זה גם לא נורא מופרך להבין שנגיד הורים שאכפת להם מהילדים של השכנים באותה מידה שבה אכפת להם מילדם יעניקו לו סיכוי לחיים הרבה יותר טובים ,עצמאים ויצירתיים כי חיים כאלה בהכרח מותנים באיכות הסביבה ונראה שדווקא משפחות יותר אגוצנטריות שנורא דואגות רק לעצמן לא מצליחות לספק לצאצאים תנאי פתיחה טובים לקיום יצירתי וחופשי.
    כל זה לא בא לשלול את התחושות הגופניות הטבעיות,ללא ספק אי נוחות אישית הכי קלה נתפשת בעוצמה הרבה יותר גדולה מכאב נורא של מישהו מרוחק ולו רק בגלל העובדה שהיא תמיד שם ואין דבר יותר מוחשי בעולם מהגוף שלנו אבל גם כאן מתברר שמצוקות הגוף הכי אישיות נפתרות לא פעם בזכות מחשבה הכי אבסטרקטית כביכול של אנשים הכי מרוחקים וזרים שהמציאו את התרופות ואת התהליכים והתיאוריות שהובילו להבנת השריטות ולרוב מדובר באנשים שאנחנו אפילו לא יודעים את שמם או על קיומם,
    באיזה שהוא מקום הכי אישי והכי זר מתחברים והסנטימנט שהצגת אחראי על בניית חברה ותשתיות שנועדו למסד את המקום הזה.

  5. מסכימה. לא חושבת שיש בפועל יותר מדי הורים שאכפת להם מילד בצדו השני של העולם באותה מידה שבה אכפת להם מהילד שלהם, אבל אני מבינה על מה את מדברת. אפילו מבחינת הילד עצמו, ילד שגדל כאוצר פרטי ובלעדי של המשפחה, שגנבו מאחרים שמיכה כדי לכסות אותו, הוא ילד בודד.

  6. "Tis not contrary to reason to prefer the destruction of the whole world to the scratching of my finger."

    David Hume (1739)

    Turns out you are pursuing a long and honorable line of scepticists philosophers.

  7. ומצד שני – הדרך היחידה שלנו להבין את הכאב של הזולת היא דרך הכאב שלנו.
    וגם – אני מבינה את אי הנוחות שלך, אבל נניח שזה היה מתבטל, לא לרגע של מודעות, אלא בכלל, היית מגיעה למחוז קורבני מפוקפק.
    רגע משמח במיוחד באימהות שלי היה כשבני הקטן שהיה כבן ארבע הסביר לי שהוא מאד מאד אוהב אותי, אבל הוא לא יקריב את החיים שלו להציל אותי, כי את עצמו הוא יותר אוהב.

  8. הי מרית, אני מסכימה עם מה שכתבת. הורות, אגב, היא קשר בו יש ארגון אחר של אני-אתה, ובאמת נראה לי ששם לפעמים מתגלה במלואה הקטסטרופה של סמביוזה אנושית כחמורה לא פחות וכנראה שהרבה יותר מקצת בדידות קיומית. בכל מקרה קשה להתווכח עם פנטזיות באמצעות היגיון. אפילו כשאני זורמת עם הפנטזיות בדימיון ומבינה תוך כך שזו ממילא דרך ישירה וודאית לגהנום, הן בשלהן.

    בנושא אחר: ציירתי בפסטלים איזו דמות נשית, סתם ככה מהראש, ופתאום הסתכלתי עליה והבנתי שאני מציירת אותך, כלומר את הדמות שלך מהתמונה, כפי שהיא נחרטה בזכרון שלי. היא מתבוננת בצופה במבט כל כך ישיר, שמסתבר שהוא לוקח אותה איתו. לפחות הצופה המאוד מסוימת הזו.

    כיף לראות אותך פה.

  9. זהו שאחת הסיבות שהמשפחה היא מכונה לבדידות קיומית היא התפישה הפשטנית שאת עצמי אני אוהב יותר משאני אוהב אותך,
    לילד זה מתאים ואפילו חמוד,
    למבוגר הרבה פחות,
    ונראה שגם תהליך ההתבגרות ההיסטורי של האנושות מאופיין על ידי התפתחות מהאגוצנטריות של הילדות לאמפטיה של הבגרות,
    בגלל שחלק ממה שכל כך מדהים ויפה בחיים זה מורכבותה האין סופית של הפשטות,
    ולכן דווקא בגלל שאנשים אוהבים את עצמם יותר משהם אוהבים אחרים הם נאלצלים להקריב את חייהם למען אחרים,
    כמו למשל במקרה של מלחמות שהרי מלכתחילה בכלל לא היו מתקיימות אם אנשים היו אוהבים אחרים באותה מידה שבה הם אוהבים את עצמם,
    הבעייה היא שעד שלא מכניסים את הלב למשוואה אז לא שמים לב שהישר הוא עקום נורא ולכן אין דבר יותר מטורף מההגיון,
    הרי אפילו חלוקת המרחב הנכון כפי שהיא מתבטאת באמנות או בשאיפה לחברה מוסרית ומתוקנת היא לא יותר מחיפוש אחר האיזון הקדוש בין אני ואתה,
    ולכן טוב ויפה שיש אנשים כמו ליטל שילכו לגיהנום למען הפנטזיות שלהם כי אחרת העולם הזה לעולם לא יהיה גו עדן,
    כל עוד הלב מופרד מהשכל והגוף מהנשמה יהיה זה דווקא ההגיון שיוביל לגהנום ורק הפנטסיות יגאלו את נשמותינות מיסורי הקיום,
    העובדה שאנשים אוהבים ואידיאליסטים מגיעים מהר מאוד למקום קורבני בחברה היא לא מהותית אלא פשוט עדות לרקבונה המפגר של החברה שמי שנכנע לו ממש לו עושה טובה,לא לעצמו ולא לכלל.

  10. שימח אותי מה שכתבת. אתה בעצם אומר שהעולם עוד עשוי להיות גן עדן. (גם זה משמח, מאוד: הרי אפילו חלוקת המרחב הנכון כפי שהיא מתבטאת באמנות או בשאיפה לחברה מוסרית ומתוקנת היא לא יותר מחיפוש אחר האיזון הקדוש בין אני ואתה. אולי בגלל זה תמיד קשה לי לדבר על העבודות שלי במילים, כי בעבודות רואים נגיד קיר ומסמר וחוט, ואני עם עצמי מוטרדת בשאלות על אפשרויות הקיום במרחב ובתוך זה אולי יותר מכל דבר אחר על האפשרות לאהוב).

  11. דווקא אמנות זו דוגמא טובה למורכבות. ניקח ספרות למשל, כי שם זה הכי גלוי. אנשים כותבים על השריטות הקטנות והגדולות שלהם, ואנשים אחרים קוראים את זה על השריטות הקטנות והגדולות שלהם עצמם, ומרגישים (בין השאר) קצת פחות בודדים בכאבם.

  12. אין ספק שאמנות מסמנת את הדרך לגן עדן אלא שהמרחק שליטל תיארה בין דמותה הבודדה מחפשת אהבה בחלל התערוכה שמציגה את יצירתה נובע מאותו חוסר איזון בין האני והאתה ולכן זה לא מקרי שעם הזמן יותר יותר אמנים מנסים לסגור את המרחק הזה(בדרך כלל זה יוצא די רע ופתטי כמו שזה נשמע) כי זה אותו מרחק בין הסובייקט ואובייקט ,מורכבות ופשטות ובין הסיפור והתמונה שלא מאפשר לנו לקרוא את סיפור חייה של האהובה עכשיו בעיניה במקום כספר בספרייה שבלווא הכי כבר התנתק מזמן מזרימת הזמן החיונית של גופה שלכן גם השריטות בסיפור מצלצלות חיונית פחות נוגעת ,
    משער שיש נטייה לראות במי שמחפש אכפתיות שלמה כקדוש שמקריב את עצמו למען הבלתי אפשרי אבל באותה המידה הוא גם האדם הכי אגואיסטי שפשוט לא מסתפק בקצת הקלה אל שואף למגר את הבדידות כולה,
    זו שאיפה אנושית ולכן אסור לסמן אותה כלא טבעית או בלתי אפשרית,
    היא כן,
    יום אחד יהיה כאן גן עדן,
    אין ספק.

  13. אבל במה שאת מתארת מרית יש בדיוק את אותו חיפוש אחר איזון קדוש בין אני לאתה, לא? זה לא סותר מורכבות, חיפוש כזה, להיפך, הוא יכול ללבוש אין סוף צורות. לצורך הענין אמנות היא מן טקס תקשורת, שדווקא בגלל מגבלותיו, הקבועות מראש (למשל העדר היוצר, בגופו) מאפשר סוג אחר של יחסים. (ואני מסכימה עם שמעון שבמרבית הניסיונות לשבור את המגבלות הפיזיות כדי לפרוץ אל הקהל במובן הכי פיזי יש תמיד משהו שמביס את עצמו.).

  14. אבל גם, יש עוד כאב.
    דרך ההזדהות עם האחר, שהופך להיות לא אחר כלכך.
    ודרך אותה היפתחות למין האנושי בכלל, ולחיים בכלל.

    כן, שריטה קטנה תזכיר שהיא שם, אבל אולי זה רק (נדמה) שהיא הרבה יותר מורגשת. אולי כי הוטבע בנו הניתוק והקבלה שאנחנו אחרים, זרים, ובעיקר – לבד.
    אפילו הרחובות המשמימים וחסרי הצבע עושים את שלהם. גם אם אנחנו חושבים שזה סתם מותרות.

    הרי השריטה לא תדכא (אם כי פגיעות פיזיות יכולות להוביל לדכאון) אבל הדרדרות של המין האנושי – כן. גם ידיעות קטנות שמצטרפות – כן. אני לא חושבת שאיבדנו את זה. אני לא חושבת שאנחנו באמת מנותקים.
    אני חושבת שאנחנו מוצפים, וגם מבולבלים ועוורים.
    אני גם חושבת שיש אנשים שמשחקים לנו בחיים.

    וזה בלי לדבר על האפשרות שאולי יש בינינו קשר אחר, פיסי (מלשון פיסיקה) שעובר כחוט השני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s