25 יוני 2010

שרה ומרב צחוק השולחן רועד 31-8-2009

שרה, זוהי נקודת מפגש. איני יודעת לאמוד את הדימיון ואת השוני.
האם יש בכלל דבר הדומה לאחר? האם יש בכלל דבר השונה מאחר?
אני מדברת איתך והדברים ביננו מתרחשים פעמיים. הם מתרחשים בי. הם מתרחשים בך.
האם יש בכלל דבר הדומה לאחר? האם יש בכלל דבר השונה מאחר?

שרה, זו אנחת ייאוש,
די בעובדות היבשות כדי להשתגע,
ודי בזיכרונות מעורפלים של שגעון
כדי לספוג מיד את הריר במטלית
ולהניח לאוורור בשמש המרפסת.

שרה, אלו ימי אבל על דבר מלבד הברור מאליו.
הלב נקרע פעמים רבות בדרכו להשלמה,
וככל שהוא שלם, כך הוא מתכווץ,
משתתק, מתבדל, נאסף אל עצמו,
שומע רק את פעימותיו שלו.

לב רעב וכואב
הופך שלם וקמצן,
והקמצנות היא ויתור-
היא כואבת.

שרה, אני מבכה את תבוסת מחשבותיי אל מול הגוף;
את נלעגות מאבקי לחירות וכמיהתי אל הנשגב
אל מול הצואה שמוטלת בחדר השירותים.
שרה, אני יושבת להרהר בתוך קרע,
בין הקלות בה מתפרקות וחוברות חזרה מילותיי,
אל מול האחדות ההכרחית של איברי הגוף;
בין הארעיות בה מתאספים ומשתחררים צחוקי ודמעותיי,
אל מול המשכיות הצעדים בחדר.

שרה, אני מבכה את תבוסת גופי אל מול המחשבה;
את תבוסתה של בטני החמה, הרעבה, הנזקקת,
אל מול רודנותם של שמות התואר: “חמה, רעבה, נזקקת”.
שרה אני מצטופפת בתוך סדק,
בין נגישותן של רקמות עורי, החשופות והפגיעות,
אל מול אידיאל העצמאות הבדלני, המתנשא,
של מילים, של סימנים, של תמונות.

שרה אני מבכה את סיכומו של המאבק,
אני המביסה, אני המובסת.
ואז, שרה, אני מתביישת,
ולרגע אני שלמה.

שרה, זהו תהליך הגמילה משד האם: לשחרר את שפתיי הקמוצות ולחלוב את כל צרכיי מעצמי.
שרה, אלו הרגלי אכילה נכונים: לשבת בפנים אבלות אל מול עוגיות שלא אטרוף.
שרה, זוהי אחריות: לבחור נתיב ולשלם מחיר.
שרה, כמה יתמות יש בחופש.

שרה, אלו קבלות מקומטות שהתאספו בכיס מעילי.
אין לי לאן להגיש אותן.
לעולם לא יהיה לי.
אני יכולה להשליך אותן אל הרוח,
אבל לא מבלי לבכות.

שרה, לפעמים הפחד מתחכם לי,
אני מתעדת את רגע הויתור,
וצופה בו שוב ושוב בהילוך איטי.
(ככה נכתבות המילים).

שרה, ככל שאני מעזה,
מצטמצמים הדברים שאפשר להעיז אותם.
שרה, ככל שאני מרחיקה ללכת,
נהיה קשה לחלוק את המסע.

שרה, אני עדין מדברת לכל מיני אנשים,
וכותבת מילים על כל מיני דפים,
אבל איני עוד נשטפת, מוצפת.
אני חושבת. אני מחכה.

ושרה, למה חופש הבחירה מרגיש לי לא-טבעי?

שרה, אני מתבלגנת,
בשם כמיהתי אלייך.
מודעת מראש לכשלוני,
חוטאת בעודפות
ובאי-דיוקן של מילים
כדי לחלוק אותי איתך.

שרה, בסוף כל סיבוב אני לרגע אילמת.

התנועה לבדה, שרה.
אם רק יכולתי למסור אותה.
סוערת כמו שרק שקט יכול להיות.
אולי לגעת בך במקום לדבר.
(ושוב האבל, שרה,
מחירה של רודנות השפה,
האם לדבר אלייך אי-דיוקים,
או לגעת בדיוק מבלי לומר לך דבר?)

שרה, התרגלתי לקפל כביסה.
אני לא עוד גורבת גרביים לא תואמות.
שרה, אני חושבת לגהץ את בגדיי.
שרה, אני מאופקת.

שרה, הסכמתי בלית ברירה להסתפק באהבה מתונה.
ויתרתי על סמביוזות. על קניבליזם. על אובדנות.

שרה, התעוררתי על חשבון הדברים,
באמתלה של התעוררות אליהם,
עכשיו הם כבולים למבטי הדומם,
ואני עייפה מרב עירות.

שרה, את מחייכת.

שרה, זוהי גמילה, נקודת התפר בין התשוקה לויתור.
ועוד גועש בי הרעב הבלתי נדלה אל משהו אחר.
ועוד מציפה אותי הכמיהה האלימה החוצה.

(שרה, אני לומדת לאסוף את עצמי,
עזובה ומבועתת, בשתי ידיי החמות והבטוחות).

שרה, את מוציאה לי לשון.

שרה, כשאת נהיית ילדה אני מיד מזדקנת:
“הכל במידה, שרה, הכל במידה”.

שרה, אחרי הכאב באה האירוניה ופתאום אני מחייכת.

שרה, כבר יש לי כרטיס אשראי ושיער אסוף היטב,
מנוי לספריית וידיאו ומילים לועזיות.

שרה, ככל שאני חברה במועדון בני האדם,
כך הופכים דימיונותיי מילוליים פחות,
פרועים יותר, רחוקים, גופניים.

(אני מבקשת אישור: )
תני לי לדמיין אותך שרה.

שרה, את צוחקת בקול גדול.

האף שלך שרה ילדותי. כמו כדור קטן.
אני שמה אצבע על נקודת הברק שמדגישה את צורתו.
ושרה, את צוחקת.
מנסה גם להניח קצה אצבע על אפי.
ושרה, את רועדת מרב צחוק. את מפספסת.

מישהו נכנס לבית הקפה והוא זז ונושם ונראה לי נעים.
אני רוצה לגעת בו והספלים יפים וחלקים.
ויכולתי ללקק את הפורצלן כמו גלידה
במשך שעות. ימים. שבועות אפילו.
למה לא, שרה?
כי בעצם, למה לא?

שרה, העור שלי זורח כמו אלף פלורוסנטים
כשאת מדגדגת אותי במבטך העגול.

“אבל שרה”, אני מתקילה אותך.
“מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?”

שרה, את מושכת כתפיים ושוב מחייכת.
“לא כלום” את עונה לי, “לא כלום”.

שרה, תורך.
את מיישרת גבך,
מביטה בי ברצינות גמורה,
“האם אוכל המסעדה ערב לחיכך”?

שרה, צחוק גדול צומח בבטנך.
שרה, מיץ תפוזים משתחרר מנחיריי.
שרה, את צוחקת אפילו יותר.
שרה, אני מנופפת בידיים כמו כנפיים.

עכשיו אני שרה, שמושיטה ידה אליי. אני לא יודעת כיצד יתכן.

אני אומרת “שרה, תראי”.
ואני- שרה- מרימה עיניים גדולות.

(שרה, אני מפחדת שיבוא הספק,
אני רק חושבת- אני כותבת ככה:
אל תגידי לי שדמיינתי שרה.
אל תתבגרי כשאני מתיילדת,
השארי כאן).

שרה, את מחייכת חיוך שובב.

“שאלה אחרונה”,
אני מודיעה בטון תיאטרלי:
“מי אנחנו, שרה, מי אנחנו?”

שרה, את משיבה בעיניים קרובות:
“אנחנו סתם, אנחנו שרה, אנחנו סתם”,
ומרב צחוק השולחן רועד.

25 יוני 2010
25 יוני 2010
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s