סף הדלת

הייתי צריכה לקבל את רודנותו של הגוף,
להתבגר זה להשלים עם גזירת בדידות החיים.
יש אתה ויש אני ואפשר לעשות מזה אנחנו.
ואנחנו תמיד מתפרק ליש אתה ויש אני.

ואם אין אני, אז יש אתה ויש אנחנו,
ויש את הגוף שצריך לעשות בו אני
מתפרק. לא להעיז לחשוב שאהבה היא רצח,
גברת את קורבן רק של עצמך.

*

לא נכון לומר שהדומם הוא קבוע,
שהמרחק הוא ודאי. אם היית רואה
איך אצלי בבית סף הדלת שט,
רגע כמעט עוגן בפתח ואחריו נבלע באופק.
ומה נותר לי לצאת החוצה מבעד זיכרונו של הסף.

*

ככל שאני בית- מתמעטות הדלתות.
וגם הבית מתהפך, אבל רק בנוכחותי.
וככל שהגוף הוא בית מתמעטות התחושות.
אפילו האבל הוא לא שמיכה לישון.

מה אפשר לומר, אין לזה צורה או צבע,
לא מראה חדש, רק התרוקנות התכנים.
לנווט את צעדיי בחדרים, רגל אחר רגל,
לשמוע אותי מתרחשת,
להסתפק בתעבורת התריסים.

עכשיו נמתין לאור? ודווקא הוא שסוגר ולא החושך.
איך אפשר לדמיין נחת כשמכים הסנוורים?
כי מה באור נחשף- שאין קצוות רכים,
שהאדם מובחן כחפץ, מונח בגבולות קבועים.

*

ואולי הגיע הזמן, שאכיר לך את הקירות,
אולי תיווכח לבד בנחרצות המתארים,
את עומק עקשנותה של צורת המקרר,
את חדותם האילמת של ווי הבגדים.

וכשתבין את שורש הסכסוך עם העין,
אתן לך לשאול אם באמת או בראש,
ואם יש אמת שלא בראש,
אולי יעגון סף הדלת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s