פרק אחרון

עומדים להיפרד ממני. העולם יפנה לי גב ואשאר לבדי. זו לא חרדה חסרת ביסוס, זה ודאי לחלוטין.  אפשר לטעון לחוסר הגינות, אבל מדובר בעיקר בחוסר אחריות מצדי. אני, שהתמסרתי ושכחתי את עצמי לחלוטין, שחייתי בחפיפה איתו, בהדחקה מוחלטת של הסוף הקרב ובא. 

ההתרחקות החלה עוד קודם, בערך ברבע האחרון, הפלונטרים נפרמו מעט-מעט, האירוניה סגרה מעגל והדמויות שנותרו בחיים החלו עורכות חשבון נפש. כמו בשיחת טלפון, כשהאדם השני אוסף את עצמו לאותת על הסיום המתקרב, בהתחלה במחוות בלתי-מוחשות, אחר כך בהתבטאויות שאי אפשר לטעות בהן. כמו השמש שמשנה גוונים באלגנטיות מלכותית, אוספת את קפלי שמלתה הזורחת באצבעותיה הדקות ועוברת את שער הים על קצות אצבעותיה.

אפשר לעשות את התרגיל הבסיסי של היפוך הנטישה, לנתק את המגע יחד עם הסימן הראשון, לסיים את שיחת הטלפון ברגע הראשון של השקט, ללכת לישון לפנות ערב, להפסיק לקרוא חמישים עמודים לפני הסוף.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s