הלילה הרחובות

הלילה הרחובות נגלים אליה דרך עצמה- כלומר נחבאים. בניגוד למה? בניגוד לשום דבר. הכביש ריק. הרחוב ריק. הגשם פסק רק לפני מספר דקות. העולם החד, המובחן עבור העין, מתגלם בעיקר במסגרת השחורה של שלטי החוצות, השאר זקוק לידע הקודם כדי להתחלק לאלמנטים, עירום ממוצקותו, מתארו מתמוסס בחושך, או פושט את צבעו כדי לזרוע בעין את אורם הממוקד של פנסי הרחוב, ואלה עומדים דום במרווחים קצובים לאורך השדרה כולה, פרצופם הקטן מביט מטה מקצה צווארם הארוך, הכפוף, להשגיח ברחוב שלא יעלם.

שלטי הניאון של הקיוסקים מציתים בכביש הרטוב ניצוצות רוטטים, כמו אגם רפאים מאגדה ישנה בספר שדפוסו דהה, כמו בריכת חיטוי שצפים בה מאות מכשירי סלולארי שקיבלו הודעת טקסט באותה השנייה בדיוק, כמו אלפי עיניים של יצורים סקרנים המגששים את דרכם ביקום שאין בו מאור מלבד זה שבעיניהם. היא לא יודעת לבחור מבין האפשרויות, אז כולן, או אף אחת, או אחת שרירותית מביניהן. היא מביטה לקצה הרחוב. האספלט הוא שטיח תעשייתי משועבד המוליך אל הים, והים עצמו- אמנם לא נכנע למבט באותה הקלות, אבל כל שהיא צריכה כדי לכבוש אותו זה פטנט מתחכם, למשל הצירוף “לא נכנע למבט באותה הקלות”. היא שומעת את צעדיה על המדרכה, את מפתחות הבית והמטבעות מרשרשים בכיסה- היא לא מאמינה להם כשהם מספרים לה שהיא קיימת.

היא הולכת בעקבות האור הגדול ומבינה שהיא נכנסה אל בית קפה רק כשהאיש בדלפק מזרז אותה לבצע הזמנה לפני שהוא סוגר. כשהיא מסובבת את ראשה אליו כבר אין לו פנים, עורף מגולח היטב מקשר בין כובע מצחייה אדום לחולצת צווארון באותו הגוון בדיוק. עובר בה החום של המילה קפה. קר לה. בבית הקפה יש הרבה מכשירים, צורות וצבעים והיא עומדת שם עוד רגע חסרת אונים, מנסה למצוא משפט שילכוד את בית הקפה כולו, כי האיש הודיע שאין זמן להתעסק עם פרטים ובצדק. צריך תיאור קצר, אווירה כללית. לרגע היא חושבת לוותר וזהו, ממילא השתייה תחמם אותה רק לרגע קצר.

כשמבטה נתקל בו שוב, כבר יש לו פנים וגם מבט שואל. היא מורידה את אצבעה על דבר מה בתפריט ובזמן שהוא הולך להשיג לה את משאת נפשה, היא מתרגמת בזריזות את בית הקפה. היא מתפתה בכל מקרה לפרטים, אבל כל שהיא מספיקה לבצע זו השוואה חפוזה בין בית הקפה עכשיו לבית הקפה ביום. בלילה המקום מתכווץ, השולחנות מצטופפים פנימה, נאחזים זה בזה בחושך, חלקם מטפסים חלקית על אחרים, הכיסאות מתהפכים. מבנה מתכת ובד של אפשרויות ישיבה חברתית לא ממומשות ובחלליו טלאים של קיר לבן באור צהוב קלוש וחיוור שמסתנן מחריצי דלת תא השירותים.

לקפה יש טעם של וניל והיא שותה אותו מהר. הכוס עוד מעלה אדים כשהיא משליכה אותה אל פח מתכת אפור. בשולי המדרכה, מחוץ לטווח תאורת הפנסים הממוקדת, היא מבחינה בתנועתו של דבר מה באפלה ומוצאת שם יונה מפרפרת על גבה, כנפיה שמוטות לצדדים, נוגעות בדיוק במסגרת מרצפת הבטון. דם נוזל מזוויות המקור כמו זרזיף צדדי קטן במזרקה עירונית, מצטרף אל הדם הכהה שנקרש זה מכבר. על אחת מכנפיה, כמו לא ירד כלל גשם, עוד חקוק סימן גלגלי מכונית. אולי היא היונה וכואב גם לה בכנפיים. אולי היונה היא רמז מטרים למותה שלה. אבל בשביל מה היא צריכה רמז אם המוות הוא ודאי? אולי מסר שתול על מצב החברה? בשעה כזו, כשהרחובות ריקים? אולי יד המקרה. היא לא מכריעה. אולי בדרך חזרה. הגיבורה שלנו לובשת לרגע על פניה ארשת של חוסר סבלנות אבל מיד שבה להיות דף נייר.

הפעמונים במרפסות מצלצלים כשהרוח גוברת, האפלה מעדנת את פראות תנודתם של ענפי העצים הגבוהים. לעצים לא אכפת מתי תבוא הרוח. הם לא יודעים שיש רוח. הם לא יודעים שהם עצים. הם לא יודעים שמביטים בהם. הם לא עצים. זו לא רוח. כל שהיא מביטה בו נגוז, הופך ערפל דווקא תחת שקיפות מלאה. אי אפשר לבנות ממה שיש את מה שאיננו. אבל את הכאב לפעמים אפשר למנוע. כן. או לפחות לראות מבעד לו. כלב קטן רץ אליה מקשקש בזנבו, העיניים שלו פשוטות, חומות ונטולות אסטרטגיה. ברור לה שהוא הגיע לכאן בטעות, מסיפור אחר או ממקום אחר בסיפור, זו עדיין לא שעתו, זהו אינו מקומו. היא מעבירה כף יד רופפת על שערו ואז מתרוממת חזרה ונכנסת אל הגן.

הלילה הגינה ברחוב המלך ג’ורג’ היא מגרש אורבאני לשיגור חלומות. לוחשים אותם בצער והם נישאים מעלה עם האוויר הקר. אבל את מה שהיא כמהה אליו, היא רוצה כל כך, עד שהיא סמוכה ובטוחה שאינו קיים. הסיפוק נועד עבור מי שמצליח להימנע מלהביט אל מה שאינו בגובה עיניו- השמיים והתהום, שניחן בכישרון להסתפק ולו באופן זמני באהבת הזולת, במקרר מלא, בציונים הטובים של הבן הקטן. והיא- אפילו יש לה את כל החופש שבעולם לדמיין את הדבר אליו היא כה משתוקקת, אינה יודעת אלא לדמיין את מה שכבר קיים ולהשתוקק לאחר לו. האוויר הוא שער נסגר ושנייה לפני שהיא מחליפה מחשבה מופיעה משאלה: היא רוצה חיים שלא כמהים בהם לחיים אחרים. אחרי מחשבה אבסורדית שכזו דמעות עשויות לשטוף את עיניה, כפי שיכול לטפס אל במת-פניה חיוך, או אף לא אחד מאלה או שניהם. היא מחכה קצת, לא קורה כלום.

היא לא בטוחה שאחרים קיימים יותר ממנה, אולי כל שישנו ערימות של פקעות חוטי צמר צבעונים בחושך, מהם טווים מציאות, ובאין כלל איש ביקום גם אין מילים כמו “צורך”, לכן חוטי הצמר יוותרו לעד שרויים בהזמנתם הגולמית. היא לא יודעת איך אומרים שקיומה הוא קיום של אי-קיום. ישנם הסימנים: תחלופת העיניים, זרותו של הגוף, ההתחכמות לכללים, גם לזה שמפעיל את ההתחכמות לכללים ולזה שמבקש להימנע ממנה. היית מצפה שאבן שנופלת למים תשאיר סביבה מעגלים הכלואים זה בתוך זה, אבל מבטה מאלץ שיבוש על אובייקט המחקר, העיניים שלה הן עוד צרור אבנים בלתי נמנע במים ואם ישנם מעגלים הם מופיעים פזורים על פני מקורות המים ברחבי העולם כולו. להוכיח במודע את כוחה של ההסתברות זה למצוא את רגע חולשתה. התנועה מקנחת באובדנה של כל וודאות. היא הזולת או ההיפוך שלו, היא כולה תגובה, חפיפה מלאה או סירוב. היא קיימת בעיקר כשמביטים בה.

לא אכפת לה לחיות בסיפור, היא ממילא לא מכירה חוויה אחרת. יותר מזה, היא חושדת שאנשים ממשיים גם הם עצמם דמויות. ופתאום היא מסתכלת ישירות אליי, כלומר אליך הקורא, היא מבקשת לעצור לרגע, לא להפוך את המשפטים עדיין, לא למנות את האפשרויות, לתת לה לסיים את המשפט. והיא מדברת בשקט, אבל מהר- שהרי אם האמונה השחוקה והקלושה שאני שומעת אותה צמחה לפתע לכדי תנועת שפתיים ממשית, מדובר לכל היותר ברגע חולף- רציתי להגיד שלא אכפת לי לחיות בסיפור, אבל אני צריכה דמות מובחנת, שיש לה שם, דפוסי אישיות, מחוות גוף, שיש לה עבר וזהות, שהיא שייכת למקום כלשהו. תני לי קיום. אי אפשר לחיות ככה. להתייחס אל הגוף כאובייקט רעיוני או חלון ראווה. אני חושבת לרגע אולי לנטוע בה תחושה של נקודת מרכז אחת קבועה, שהיא תאמין לה תמיד, שהיא תארגן את השאר סביבה: המח או הבטן או איבר המין והרחם או הלב. נקודת המרכז שוב קופצת, החמלה נמוגה, ואני חושבת לעצמי: קשקוש, מן הראוי שגם היא תחיה מבלי להכיר דבר מלבדה. אין נחמה. אין אלוהים.

ובעייפות המצטברת המשאית ששוברת את השקט הולמת כמו פטיש בשר על לבה. שורות הטוליפים על אי התנועה נכנעות גם הן לרוח ופוצחות במחול של שדים. היא רואה מישהי בגינה מתגנבת אל מאחורי כמה שיחים, מסירה את מעילה, את החולצה, את מכנסי הג’ינס. מציצה לשמיים, כאילו דווקא משם עוד עשויים להציץ לה. ואז משילה מעצמה גם את החזיה האדומה ואת התחתונים השחורים ומניחה את הכל בערימה על מכסה מתכת בדשא שלא ברור ייעודו. היא נשכבת על הדשא הרטוב והקר ופורשת את ידיה לצדדים. היא רועדת מקור אבל לא זזה ממקומה גם כשמתחיל לטפטף שוב הגשם. היא תמונה של אישה בעור מכחיל, בתנוחת צליבה, שוכבת עירומה במרכז מדשאה כהה ורטובה בלילה החשוך בגינה הציבורית.

וכשהתמונה הופכת ברורה היא חושבת שבעצם אין לה סיבה שלא לעשות את זה גם מחוץ לדמיון שלה, במציאות של הסיפור. בדיוק כפי שאין לה סיבה כן לעשות דבר שכזה. ובכלל אין בעולם סיבות עבור מי שלא קיים, רק הרהורים וניסויים. כשהחמלה שבה אליי היא מסובבת את פניה למשמע צעדים קטנים ומתגברים. הכלב הקטן מעביר לשון חמה על לחייה החיוורות. הוא נשכב לצידה וגורר את עצמו מעט במקום עד שהוא מתמקם בנוחות כשסנטרו מונח על זרועה. עוד כמה חודשים הקיץ יבוא, השמש תזרח, היא תמצא משהו. בכל הערפל הזה תמיד ישנה ודאות אחת ברורה- מה שלא ייכתב- יש לה סוף.

ואז היא קמה, מתלבשת והולכת לביתה. לא אכפת לה שהקורא נשאר לבדו בגינה בחושך. היא חושבת שלכל סיפור יש סוף, אם יימצא מי שיכתוב אותו, ושסוף רע הוא טוב, כי הוא מותיר אחריו עבודה הכרחית- כלומר תקווה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s