נוירוכירורגיה


ענת שוכבת תחת שמיכת הצמר הכחולה. נראה ששוב איבדנו אותה. כבר יותר משבועיים שכולנו כאן. כל אחד מתעקש שהאחרים ילכו הביתה לנוח, אבל אף אחד לא מוכן להיות זה שילך. האחות הראשית, שנראתה לי קשוחה וקרת לב בתחילה, ארגנה לנו חדר קטן בסוף המסדרון ליד הלובי והמטבח. יש בו טלוויזיה קטנה שאיש אינו מדליק, נקודת חשמל בה נטענים בתור מכשירי הסלולארי, שולחן מתכת נמוך ושחור ושני חלונות קטנים שנפתחים רק כשמפעילים עליהם כח.

בבקרים סבתא מגיעה עם כמה סירי אוכל שהיא מבשלת בלילות. בדרך כלל היא מגיעה עוד לפני שבע בבוקר, כשהמטבח של בית החולים עדין סגור והמסדרונות דוממים. היא נכנסת בחפזון לחדר הקטן, פורשת על השולחן מגבת רחצה, מניחה את הסירים ומיד יוצאת חזרה אל המסדרון. היא עוברת על פני החדרים בצעדים מהירים מבלי להסתכל לצדדים ונעצרת רק ליד החדר של ענת. היא מקרבת את פניה אל הזכוכית המרובעת שבדלת ומחכה. אולי ענת תפקח עין פתאום או תזיז את ידה. 

בנוסף לגרעין הנוכחות הקבוע והעיקש ישנה תעבורה בלתי פוסקת של מבקרים. חלקם כמעט זרים. הם מצמידים אותי חזק לגופם או מחזיקים את פניי בין שתי כפות ידיהם, מביטים בי בדאגה וממליצים לי לשכב לנוח. הם משאירים לנו בגדים, שמיכות, מזרנים, שקי שינה וקופסאות פלסטיק עם אוכל וקינוחים. כל אחד בתורו שואל את אותן שאלות ואנחנו מדקלמים שוב ושוב את אותן תשובות. משחזרים לאוזניהם את אותו לילה טראגי. כשמישהו מתאמץ להצחיק אותי אני מחייכת בחוסר סבלנות. מתקשה לשמש כגשר על הפער שבין מצבה של ענת שם בקצה המסדרון, שלרגעים נעה בחוסר שקט במיטתה, לבין מצבם של עוברי האורח, שבדרכם חזרה הביתה מדברים על האסון ונבהלים מן המחשבה שזה היה עלול לקרות גם להם.

בתחילה אף אחד לא ישן. אבל עם הזמן הבנו שהשהות בבית החולים תהיה ארוכה משחשבנו. לאחר מספר התעלפויות וכמעט אסון אחד נוסף, אמא אספה את כולנו לשיחה קצרה ובנינו לוח זמנים. התארגנו במשמרות של שניים. לפעמים מתוך התרדמת, ובעיקר כשענת מתעוררת לרגע, תשוקת החיים שלה בוערת כמו הייתה חית פרא. הגוף שלה מתפתל והיא משליכה את איבריה באוויר ללא ריסון, לכל עבר. לעיתים נאנקת מכאב. כשזה קורה צריך להחזיק חזק את ידיה ורגליה, שכן אותו מאבק על חייה, אם תתלוש בטעות את אחד הצינורות או המכשירים המחוברים לגופה, עשוי להביא למותה.  

2
אחר מספר ימים סדר המשמרות כבר היה משובש לגמרי. איש מאיתנו לא הצליח להירדם בשעות שהוקצבו לו, חלקנו נרדמנו בזמן המשמרת ומשום שאף אחד לא סמך עוד על האחרים חזרנו אל מצב של ויתור מוחלט וקולקטיבי על שינה.   

בבוקר של יום שלישי האחרון דודה שלי הבחינה פתאום בכמה שערות שחורות שצמחו על סנטרה של ענת. "זה לא יתכן ככה", היא הרהרה בקול, הכריזה שמיד תשוב ויצאה מהחדר. החלפתי עם סבתא מבט קצר וכל אחת חזרה למעשיה, היא להדחת הכלים בכיור החדר ואני אל חוברת התשבצים לצד המיטה של ענת. עוד לא סיימתי לפתור את התשבץ ודודה רחל חזרה בתנועה נמרצת עם תיק איפור קטן בידה. היא שלפה ממנו פינצטה, חוט ואבקת פודרה. "אי אפשר לתת לה לקבל ככה אורחים. היא תהרוג אותנו כשהיא תקום", היא השיבה בתקיפות למבטנו השואלים, "במיוחד כשהיא תגלה שטיפל בה רופא צעיר". היא סרקה את החדר במבט זריז וסימנה לי להעביר אליה את גליל הטישו ששכב מעוך על כורסת האורחים. "בואי תעזרי לי" היא פקדה ומיד התקרבתי. חמש נשים היינו בחדר, בפריסת גילאים רחבה במיוחד. "שימי לב לכניסה", היא הורתה לאמי, וזו קירבה את הכסא עליו ישבה אל דלת החדר.

הגבהתי מעט את ראשה של ענת וניגבתי במגבון לח את המוגלה מהפצעים שבזוויות פיה. נזהרת שלא ללחוץ על החבורות שבפרקי אצבעותיה, הידקתי את כפות ידיה הצהבהבות למזרן, שלא תפריע לנו בביצוע המטלה. היא מצדה הייתה עמוק בתרדמת ולא גילתה שום התנגדות או מודעות למעשינו. תחילה תלשה הדודה בפינצטה את שערות הסנטר השחורות ופידרה מעט את האזור למנוע גירוי של העור. כשהיא מרטה את השפם בחוט, גלד אחד הפצעים סביב הפה נתלש וסבתא ספגה בעדינות את הדם אל נייר הטישו. את שיער הגבות עיצבנו במהירות וללא כל עיכובים.

"הנה, ככה יפה", היא סיכמה בחיוך כשסיימה את מלאכתה. סבתא הגיחה מאחור. "נו, אם כבר התחלנו…" היא מלמלה לעצמה והוציאה משקית נייר קטנה שני סרטי משי סגולים עם הדפסי פרחים. היא ניסתה לסדר את שיערה של ענת בשתי קבוצות נפרדות, אבל הדם הקרוש שהדביק את השערות זו אל זו והמכשירים שהוחדרו אל תוך ראשה לא הקלו על ביצוע המשימה. רחל התקרבה בצעדים איטיים עם קערה קטנה גדושה במים. בכוחות משותפים ובעדינות מרבית מוססנו את הדם במים והפרדנו את השיער לשני גושים. בזמן שסבתא קשרה אותם בסרטים, ניקינו בקיסמים לחים את הלכלוך והדם שהתייבשו בפתח האוזניים. אמא, שעד עכשיו השגיחה על דלת החדר, התקרבה גם היא בחיוך מהוסס ומרחה את רגליה החיוורות של ענת בקרם לחות ריחני, שהצליח לטשטש אך מעט את הריחות הקשים שפלט הגוף הגוסס שהיה שרוע לפנינו.
 
דלת החדר נפתחה והרופא נכנס בצעדים זריזים מבלי להביט בנוכחים. דודה רחל הביטה לסירוגין בו ובענת, כמי שהלבישה את אחייניתה לקראת נשף נוצץ וחיכתה בקוצר רוח למבטו המתפעל של הבחור שבא לאסוף אותה. הרופא דפדף בענייניות בגיליון הרפואי, הרהר לרגע ואז הרים את עיניו. "ביקשנו להזיז אותה כמה שפחות", הוא אמר, נאנח לרגע וחזר מיד אל מילוי תפקידו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s