פסים

 

 

 

 

בשיטוטיי ברחבי האינטרנט נתקלתי בסדרת ציורי שמן על בד של אמנית, בוגרת המדרשה לאמנות בית-ברל, בשם ענת בדר. הסדרה, עליה עובדת האמנית כשלוש שנים, חוקרת מוטיב חוזר של חולצת פסים. בחלק מהציורים החולצה חולקת את המצע עם עור הגוף האנושי (ובפרט הנשי) ובאחרים נותר בד החולצה לבדו והגוף מונכח בו באמצעות קפלי הבד, תנועת הפסים, ופעולת הציור. החזרה השיטתית אל אותו מושא חקירה מלמדת שלא מדובר כאן בעניין אסתטי בלבד או בבחינת איכויות הפס כאלמנט עיטורי לטקסטיל, היא מפנה אותי כצופה לנסות לאמוד את משמעותו של מוטיב זה.

 

על הפסים

 

השאלה הראשונה שיש לשאול אם כך היא "מהי משמעותו של הפס?". המילון מגדיר פס כקו עבה, אך בניגוד לקו, הפס הוא דו מימדי. הראשון חוצץ בין שטחים, השני הוא שטח בפני עצמו. עוביו של הפס, הממד הנוסף בו, מעניק לו איכות מטפורית שונה בתכלית מזו של הקו.

לשימוש בפס חומר, בניגוד לחוט הקווי, יש את הכוח לחסום מעבר: הן מעבר פיזי, קרי תנועה של אובייקט במרחב, והן מעבר של אור או מבט. המדובר הוא בצורה גראפית, גיאומטרית, לא אורגנית, בעלת קצוות חדים, שהיא לעולם תוצר של פעולה אנושית ומשמשת לפונקציות שונות. פס יכול להסתיר, לכסות ולמחוק פרטים, כמו במקרה של פסי הסוואה או סרט לקשירת העיניים. אף יכול לעצור, לקטוע מסלול או תנועה, איכויות שכנראה עומדות בבסיס הבחירה בצורתו כמחסום בכניסה לחניונים וכאלמנט בתמרורי אין-כניסה או איסור.

משטח פסים, שמופיעים במרחקים אחידים ויוצרים מקצב, מעלה על הדעת סימון של טריטוריה או אובייקט לשם הבדלתו מסביבתו, כמו במקרה של מעבר חציה המובדל משאר הכביש, פיג'מה המובדלת מבגדי היומיום, או אפילו כמו בסיפור כתונת הפסים של יוסף, המבדילה אותו מאחיו. מצד שני מעוררת החזרה על הפס קונוטציה של כליאה או חיץ לשם אבטחה, כמו במקרה של סורגי חלון, שער או כלא.

 

על הבגד והגוף

 

מהלבוש שלנו ניתן לגזור משמעויות מרתקות ואף סותרות. בה בעת שהחולצה מצניעה את איברי גופנו, מסתירה את עורנו וחוצצת בין הגוף לסביבה, היא גם מגלמת את צורתו ומהדהדת די נאמנה את מבנהו. אפשר לכן לראות בבגד לא רק כסות לגוף, אלא אף המשך או ביטוי שלו. אך מעבר לצורתו של הגוף, החולצה חושפת רבדים אחרים בנו, שהעור בו נולדנו, נעדר אלמנט הבחירה, לא יוכל לעולם לחשוף. היא חושפת את האופן בו אנחנו אנו רואים ורוצים לראות את גופינו.

 

והנה כבר במשפט "אנחנו רואים את גופנו", טמון פרדוקס תפיסתי אנושי ומוכר, פרדוקס שניסח יפה הפילוסוף הצרפתי מרלו פונטי "החידה נעוצה בכך שגופי הוא בו-זמנית רואה ונראה. זה המביט בכל הדברים יכול גם להביט בעצמו ולזהות בתוך מה שהוא רואה את "הצד האחר" של יכולת הראייה שלו. הוא רואה את עצמו רואה, הוא נוגע בעצמו נוגע, הוא נראה ומוחש בעבור עצמו." (העין והרוח, 1971, רסלינג).

הגוף אם כך הוא "אני" ו"לא-אני", מחד הוא הנקודה ממנה מושלך מבטנו, ומאידך הוא עשוי להיות מושאו. הוא מעמיד אותנו בהתפצלות תמידית, בה אנחנו גם הסוקר וגם הנסקר. התפצלות שג'ון ברגר ייחס לנשים בלבד, אך אפשר להרחיב את אבחנתו מעניין מגדרי ותרבותי לחלק אינטגראלי מהחוויה של "היות בגוף" שהיא תמיד גם "היות הגוף".

 

הבגד, בהמשך לאמור לעיל, אינו רק אלמנט שניצב כחיץ או כתיווך בין הגוף לבין הסביבה, הוא אינו נועד עבור המבטים שנורים אלינו מן החוץ בלבד, אלא הוא גם, ואולי בעיקר, אלמנט הקשור במבט שאנחנו משליכים אל עצמנו. הפסים על החולצה בציורים של ענת מסמנים את הגוף ומוחקים אותו; מסתירים אותו וחושפים את מבנהו ותנועתו; מבדילים אותו ומייחדים אותו. אך יותר מכך, מעצם הסימון של "אין-מעבר", מעצם הכליאה של הפנים בפנים ושל החוץ בחוץ והצבת הסורגים ביניהם, הם גם מסמנים את השבריריות שלו, הם חושפים את הצורך שלו לגונן על עצמו מפני המבט החיצוני, ואף להורות על ולגונן מפני המבט הזר שאנחנו עצמנו שולחים בו.

 

 

 

50/50 שמן על בד, 2008

 

מדיום הציור והמרד של הגוף

 

אותו יחס כפול עליו ניסיתי להצביע מקבל התייחסות נוספת בבחירה לצייר מתוך תצלום. בניגוד לצילום שמקפיא את הגוף, מרחיק אותו, מציב אותו כדימוי זר, שנלכד באמצעים מכאניים, הציור לעולם כרוך בפעולה גופנית, בהותרת חותם ותיעוד של משך, בהתקוממות של הגוף נגד הקפאתו כדימוי. הציורים אינם מלוטשים או פוטו-ריאליסטיים, הם לא מבקשים להעתיק את הצילום, אלא לנכס אותו, ובכך להשיב לגוף את חירות התנועה שלו.

 

הנעת המכחול היא פעולת תרגום חיה שמבצע הגוף לדימוי הקפוא שלו עצמו: מעבר מתצלום- בו הגוף אינו נראה כלל לעין, ופסים גיאומטריים חוצים את הפריים, רושמים בתנועתם עקבות אחרונות ומינימאליות לגוף שהורחק והוקפא- אל ציור בו הניקיון מתערער, וכתמי צבע סמיכים כהפרשות גוף, מכתימים את הפסים ומחדירים לתוכם שוב את התנועה והנשימה, את האינטימי והפיזי.

 

הציורים לא מספקים לצופה סיכום אחרון של מאבק בר-פתרון, או איתור נקודת איזון נצחית וקפואה בתוך אותה כפילות ביחס אל הגוף, אלא הם מגלמים בתוכם רבדים רבדים של מאבק, אשר הופכים שוב ושוב את פני הדברים ואינם מובילים אל התרה. המחקר של האמנית הוא עדות קטנה ואישית להתקוממות הגוף נגד המחשבה והמבט המבקשים להקפיא אותו, להרחיק אותו, להבין ולמדוד אותו, ומנגד להתקוממות של המחשבה נגד התלות שלה בגוף המובל אל מותו.

 

 

אך לא מדובר במאבק של החיים במוות, או של הממשי בייצוגו, הגוף אינו חי יותר מן המחשבה, העור אינו אמיתי יותר מן הבגד, הבשר אינו ממשי יותר מן התצלום. זהו עימות פנימי של החי בחי, במסגרת ניסיון כפול לנצח את המוות בשתי אסטרטגיות שונות, שאינן מניפולציות על החיים, אלא הן החיים עצמם, אחת דרך הקפאת התנועה והרחקת הגוף בכמיהה אל הנצח ושנייה דרך פעולה שתובעת את גירוי החושים וההשתנות כסימן לחיים בהווה.

 

 


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s