בלא נמען

יש ונדמה לי: עיניי אינן עומדות ביופי,
וכמו כדי להדביק את הפער, נקודות חן מתארגנות,
איפה שאין איברי גוף.

(המבט שמשחרר אותי קובר אותי תחתיו.)

*
החירות המדומיינת, דנה אותי לחובה,
אבל לילדי חובות הן בלתי נסבלות.
הוא מסרב להיכנע לתנאי קיום לא צודקים:
להסתגל לחיי-סכנה, שדינם האחרון הוא מוות.

הזאטוט יושב בגבו לכל ומחנך את עצמו לנתק,
מתאמן מול המראה על מבע אדישות מוחלט.
הוא מותח עוד מיום ליום את קצה הסיבולת.
לרעב וצמא. לעייפות. לבדידות. לזיוף.
כבר לא מבקש נקמה, רק עצמאות מוחלטת.
לקצר את כל המעגלים, עד שאין עוד צורך בחשמל.

*

האש מטפסת בפתיל, ולחשושיה- טורפים דעתי.
כשילדי בוכה, אני לא קמה לקראתו,
שולחת לו ברכת שובע ממיטת החולים,
מקנחת את שיר הערש בבכי,
בצל הידיעה שגם הוא יהיה כמוני.

בלבולו של מתבולל גדל כשהוא גדל.
איש לא מקים אותו יותר לבית הספר,
ולא מכריחים אותו ללבוש לבן לחג,
מול מה ינסח עצמו עכשיו?

כמוני- גם הוא ישלים משימתו:
יפרום את רקמות עורו
ויאטום בנפרד את חלקיו.
וכמוני- גם הוא עתיד להתפצל בבגרותו,
יישב עם גבו לעצמו.

ובתוך הדואט הקיומי הזה,
גם הוא ילמד ללכת כרוח רפאים,
בלא תנועה פיזיקאלית,
יטעה לאתר מבין שש הרגליים
את שלו מהכסא
יבלבל בין גופו לצלו.

*

חזון העצמות המתהפכות עוד בוער,
מטפטף אל אבקת המטרנה של ילדי,
נוטף ונדבק אל שערו בשנתו.

בחלומותיי שלדו הקטן בנשף מסכות,
מרקד לצלילי שיר הלל לחיים.
בני עוד לא נולד וכבר מת,
וכבר קם לתחייה מראש.

*

הוודאי דק משהעין משגת,
והוא מתפורר עוד תחת מבטי.
הזמן האישי קצר לי מכדי לנוע,
ארוך לי מכדי לקפוא במקום.

כשאני מתרצה לבסוף, ובוחרת בתנועה,
במקום בו ניצבו בעבר רגליי,
מוחי מוצא כעת רק חוטי תפירה פרומים,
משתלשלים ממפשעתי במורד המיטה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s