ללא שם

הסרטן של סבא שלי התגלה בשלב מתקדם ותוך חודש הוא כבר היה קבור באדמה. לא אהבתי אותו במיוחד. הוא היה טיפוס שקט וזועף, שהריחוק מפנה את במת-פניו רק עבור התפרצויות זעם. הוא מת ביום גשום מאוד. כשהגענו לשבעה יצאתי למרפסת כדי להשאיר שם את המטרייה הרטובה. השולחן עליו נהג סבא לשחק קלפים עמד ערום והרוח שרקה בקולי קולות. ללא הבד האדום, היה הפלסטיק הלבן של השולחן חיוור וזר. עמדתי כמה דקות קפואה במקום ובלעתי רוק.
בחדר אליו נכנסתי כשכבר נהיה לי ממש קר, חיכו בערימה על המיטה מצעים פרחוניים ישנים, שסיבי הבד שלהם התקשו משנים של כביסות. נשכבתי על המיטה והבטתי בפלורוסנט הכבוי. ואז לרגע הבנתי, בכל איברי גופי, שהאדם שאני הכי אוהבת והאדם שאני הכי שונאת, עשויים למות באותה השנייה, באותה התנוחה ובאותה הקלות, ואחזה בי בחילה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s