הקטנטנות שלי

לפעמים המחשבות שלי שוכחות שאני מקשיבה להן, נמרחות בביישנות, כמו ילדות רפות שכל על הרגל של אמא שלהן. היא מצדה מפגינה התעלמות מוחלטת, אפשר להבין אותה- לא מנוסה, בעצמה ילדה, אולי גם רפת שכל- אבל הרבה יותר כיף לתעב. הן יודעות שהיא מתביישת בהן, שהיא רוצה מחשבות זקופות, נקיות ובוגרות, עם מותניים צרות, חזה קטן ומחזור חודשי תקין.

הן עושות לי בפה צורה של פקק וגודשות אותו במילים חסרות שיניים. כשזה קורה אני מדמיינת שידיי גבריות ונוקשות, מגלגלת אותן לסלילי מחשבות קטנים, סוגרת בשקיות הפתעה ומחביאה אותן במגרה סודית, איפה שיש לי שיער בארביות עם קצוות מתפצלים ומיכלים קטנים של בועות סבון מעופפות.

הקטנטנות שלי מפזרות עיני ספיראלה סגולות על קירות החדר, אולי גם באוויר. הן מהדהדות את צחוקן בכל חושיי. צועקות עליי שאני המפגרת בינינו, שדיכוי התחביר עבור המחשבה הוא ברית-מילה ולא סירוס, שגם בלי העורלה הן מתכוונות לזיין לי את המח ואת הפה.

אחת מהן שואלת אם יש למישהי כפית. היא רוצה לרקוח תמצית סרחון מפיסות של דפים משובצים עם מספרים, ארטיק לימון שנמס והקקי של פודל השכנים המכוער, להשפריץ לי בצוואר, בפרקי היד. אולי גם בעיניים, אם אהיה אמא רעה. היא מזמינה את כולן למעגל כדי לפתוח בטקס. "נה נה בננה" היא צווחת ומלקקת בלשונה את החללים שבין שיניה.

זו שכל היום מזילה ריר על פטמותיה מתיישבת פתאום במרכז המעגל, היא עושה תנועת לא-רוצה בכתפיים ומסתכלת עליי בפרצוף מסכן. היא רוצה להיות צב. תמיד רצתה. היא אומרת שאנחנו אחת, אם היא רוצה- כולנו רוצות להיות צב. בשום פנים ואופן לא, אני מחמיצה פנים ודוקרת את כרס הפילסברי המקפצת שלה באצבע משולשת עם ציפורן ארוכה. היא פורצת בבכי ואני מכניסה אותה לגביע של יוגורט דיאטטי, אוטמת את הפתח בשקית סנדוויצ'ים וגומי, עוצמת את העיניים שלי בכל הכוח, ומנערת חזק חזק.

כשאני פותחת את העיניים החדר מלא צבים, חלקם משוחים בחומר סיכה, אחרים מחליקים במגלשות הפוכים על שריונם. אני קורעת את הפלסטיק של הגביע בשיניים ואומרת לה שהיא מתוקונת שלי, שאני אוכל אותה כמו יוגורט חמוץ, אשאב לה את כל מיצי הקיבה עד שתתעלף.

לא אכפת לה, היא רוקעת ברגליים ומוציאה לשון בעיניים עצובות, מתעופפת למרפסת ויחד איתה להקה שלמה של מחשבות. אני מוציאה מתיק הציור שלי סכין יפנית עם פלסטיק אדום, משחיזה אותה היטב בעצם מרפקי. זו לא עונת הנדידה, למגרה בנות, למגרה!

הן מחזיקות כולן ידיים ואומרות לי שהרב קובע, שאני לא שווה יותר מהן בתאגיד של גופי ואם אמא שלהן לא רוצה אותן, אז לא צריך. פתאום כשאני רואה אותן ככה- עומדות נחושות בשורה ומחייכות זו לזו באהבה- אני מפחדת מעצמי. זרה לעצמי. זרה לחדרי. זרה למחשבותיי. אני זורקת את הסכין על הרצפה והופכת לגוש אליפסי תחת שמיכת פוך סינתטית. המחשבות מתעופפות אליי בשיירה מנצנצת, נכנסות לתוכי דרך מנהרות האוזניים, מתאחדות איתי בגרון, בלשון, בעורקים, בכל חללי המח והלב. אני פורצת בבכי.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s