שיר הלל- נוסח ב'

הוא מעולם לא ביקר מחוץ לגופו, ובכל זאת נוכחותו לעיתים נחווית ככלא. מרגיש הוא כחוטא גם בלא תורה להאמין בה, בחלומותיו עודו נרדף על ידי עגלי זהב זועפים. בטוח כי מחטיא הוא, אך את חציו הוא משליך באוויר לעבר לא-מטרה. בן-כלאיים נאמר, אך מאין שאב חציו הנוסף?

מבקש להמיר שאלות בתשובות. יודע לומר אינסוף. מכיר את סדר עונות השנה. ואינו יכול שלא לדרוש את הדיוק המוחלט, את מידותיו המאומתות של הלא-נתפס, את קו ההיקף המוכח של החוסר.

מניח את האור ואת החושך ואת כדור הארץ, ואת כוכבי השמיים, ואת העננים, והרוח, והים בין זריחה לשקיעה, ואת הוריו, וילדיו, ואת זריו, ואת בשרו, ותנועת גפיו, ומצמוץ עיניו, ופרק ידו והתכווצות שרירי בטנו וזקפתו הסוררת- על מאזני שקילה, שלא נועדו, אלא בעבור גרגרי אורז בודדים.

לא הכרחי הדבר, אך בלתי נמנע, שמבקש הוא אף להניח על מאזני שקילתו את עצמם, אך שער לעולם לא ייפתח לקראת עצמו, עין לעולם לא תביט אל תוך עצמה, והמוות- אינו סוף לחיים, תשוקת החיים ממירה את מושאיה.