ועדת קישוט

את מושאיה
תשוקת החיים ממירה,
והמוות- אין הוא סוף לחיים.
עיני שמנסה להתבונן על עצמה,
שערי המבקש להיפתח לקראת עצמו.
בת-מגבלה נאמר, אך בעבור איזו התעלות?
בת-כלאיים,כן בהחלט, שהרי אין אני חיה בלבד,
יודעת לומר אינ-סוף, מכירה את סדרן של עונות השנה,
ורוצה, הו, רוצה כל כך, ואף ראויה אני, כן ודאי, ללא ספק,
לחיבוקה של רוח הקודש, שהרי דווקא אני, סגולה מכל החיות,
בעבור היותי מוטציה. אולי בכל זאת חיה בלבד? בשר, דם ועצמות,
אך מתוקף הדוברת שבראשי, איני יכולה שלא לדרוש את הדיוק המוחלט,
את מידותיו המאומתות של הלא-נתפס, את קו ההיקף המוכח של החוסר,
הריני מבקשת להניח את האור הלבן ואת החושך ואת כדור הארץ כולו,
ואת כוכבי השמיים, ואת העננים, והרוח, והים בין זריחה לשקיעה,
ואת הוריי, וילדיי, ואת זריי, ובשרי, ותנועות גפיי, ומצמוץ עיניי,
ופרקי ידיי והתכווצות שרירי בטני ורטיבות איברי הסוררת-
על מאזני שקילה, שנוצרו בעבור גרגרי אורז בלבד.
לא הכרחי אך בלתי-נמנע, שלבסוף אף אבקש
להניח את מאזני שקילתי שלי על גבי עצמם,
אך שער לעולם לא ייפתח לקראת עצמו,
עין לעולם לא תביט אל תוך עצמה,
והמוות- אין הוא סוף לחיים,
תשוקת החיים ממירה
את מושאיה.

_

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s