Self-host.exe

Self-host.exe

לגינה של הבניין שלי הגיע יצור קטן בשם רילי, שניזון מהדם של עצמו. פעם ביום הוא שותה את עצמו בקשית קטנה ומחייך בשובבות. אם יצור אחר מבחין בו הוא עומד מולו נפעם "איזו חוצפה קיומית יש לקטן הזה, לקרוא ככה תיגר על העקרונות שהכתיב הטבע לגופו".
קצת אחרי שרילי מסיים לשתות את המנה היומית שלו, הוא נתקף סחרחורת קשה, הולך לפינה מרוחקת מכולם ומתכנס בעצמו.

היצורים האחרים בדרך כלל מתרשמים ממנו לטובה, חלקם אף מקנאים בו, הם לא פגשו מעולם יצור כמוהו, שעל מנת לשרוד אינו זקוק אלא לעצמו. הם מחייכים אליו בביישנות ומציעים לו חברות. הייצור הקטן מאוד שמח על כך והוא משחק איתם שעות בדשא הירוק של הגינה, אבל רק עד ארוחת הצהריים, אז פורשים היצורים סדין גדול ומשובץ, מתיישבים עליו במעגל וסועדים את נפשם בחיוך. רילי יושב קרוב למעגל ולוקח חלק פעיל בשיחה, אבל הוא לא אוכל נפשות, רק דם, רק את דמו שלו. כשהוא מסיים הוא בורח כהרגלו לאיזו פינה נסתרת ושוכב שם לבד עם הרגליים למעלה עד שעוברת לו הבחילה. לפעמים הוא תוהה כמה זמן עוד יוכל להמשיך לחיות ככה ויורדות לו כמה דמעות. לאחר כשעה היצורים האחרים מבחינים בהעדרו ונפגעים מאוד, הם חושבים שהוא לא אוהב אותם בכל הלב.

עם הזמן רב היצורים מתחילים לגונן על לבם מפניו, חלקם הופכים מהוססים ופגיעים בחברתו ואחרים שומרים ממנו מרחק בטוח. הוא יודע שהם מאוכזבים ממנו וזה מצער אותו מאוד. החידה המסקרנת והמבטיחה שהוא גילם עם הופעתו לראשונה, נראית להם מאוחר יותר כמיתוס סתום, והמבטים המוקסמים מפנים את מקומם לעיניים התובעות ממנו חד משמעיות, בהירות וכנות.

"בהירות וכנות", חושב לעצמו רילי ועוצם חזק את עיניו, "זו דרישה מאוד הוגנת", אבל הוא כבר למד מניסיונו שמילים לא יוכלו להסביר אותו ליצורים שפועלים על תוכנה אחרת לגמרי, שכן הוא עצמו אינו מכיר את הקוד שלו היטב, ומעט היצורים הקיימים מסוגו אינם מחפשים חבר. הוא רק יודע שאסור לו להישאר במקום אחד זמן רב ואסור לו להזדקק לאף אחד מלבד עצמו, אחרת הוא ימות.

אחת לכמה זמן מתארח בארוחת הצהריים בגינה יצור חד-אבחנה ממקום אחר, הוא מקמט את מצחו בדאגה, מעביר אצבעות רועדות על זקנו ומציב את השאלה המתבקשת: "אם חברנו החביב ניזון מדמו שלו ומפעם לפעם הוא אף נזקק למנה גדולה מבעבר, האם אין זו למעשה התאבדות?"

שקט משתרר.

השאלה מהדהדת לרגע במחשבותיהם של היצורים כולם, הם פונים זה אל זה במבטים שואלים ובאין משיב מסובבים ראשם אל היצור הקטן בציפייה להסבר.
רילי מרים אליהם את עיניו הגדולות ומסביר בלהט של ילד ובהתנסחות רהוטה את תיאורית הקיום המורכבת שלו. הוא יצור חכם מאין כמותו וההסבר היצירתי שהוא מנפיק מניח את דעתם של רב היצורים לזמן מה, אך מהרגע בו עלתה השאלה, הוא יודע כי עתידות להגיע בעקבותיה רבות אחרות ואף יצור לא יבטח בו שוב כבעבר.

"תגיד קטנצ'יק, אין לך משפחה?"
"יש", הוא משיב בלא מחוות רגשיות, "הם עובדים על אותו קובץ הפעלה
Self-host.exe ונודדים בין חצרות בתי מגורים".

"ותגיד חמוד, אתה לא תרצה לבנות בעתיד משפחה משלך?"
"לא יודע, האפליקציה הזו לא עובדת משהו עם תוכנת ההפעלה שלנו". לבו נצבט.

"ומה עם אהבה קטנצ'יק, אתה לא רוצה אהבה?"
"רוצה, איך אפשר שלא?" הוא מהרהר ונזכר לרגע בכל אותם רגעי פלא נדירים בהם כמעט הצליח לנצח את התוכנה שלו, אך מיד הוא מנער את עצמו מהפנטזיות מוחק את החיוך המטופש מפניו ומסכם "זה תמיד נגמר רע".

"ועוד שאלה אחת אם אפשר, זה לא כואב לך כשאתה מוצץ את דמך שלך?"
"מתרגלים", הוא עונה ומביט בנקודה הכי מרוחקת בנמצא. הוא יודע כי בקרוב יצטרך ללכת לחפש לו חצר חדשה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s