בפנטזיות שלי

(כדי להבין את המציאות חייבים להזות אותה ללא פשרות)

בפנטזיות שלי אני נשית כמוך.

בבוקר אני מתמתחת בחתוליות נערית בחדר בוהק בלובן. חוט השדרה שלי תפור חוליה אחר חוליה מטלאים של כותנות לילה מוכתמות בדם. המותניים שלי פקעת של כותנה סרוקה מלופפת סביב עצמה, הן מתרחבות או מתהדקות בסרטי משי מספריים עד התאמתן המושלמת ליציקת ברונזה של כף יד גברית ממוצעת.

בצהרי היום רגליי היחפות פוסעות לאט ובהיסוס בין שמונים וארבעה איברי מין זקורים שהותירו מאחור פועלי בניין מיוזעים על מגרש חניה בוער. הנמוכים מביניהם מכרכרים לפניי בקבוצות קטנות כמו צרכנים בתור למכירת חיסול באיקאה, הכהים ביותר מאתגרים את גודלו של גופי השלם וממתינים לי בביטחון בעמדת הפתיחה.

אחר הצהריים האספלט סביבי מקריח. האנושות משגרת את האון של מיטב בניה לחיפוש אחרות מסדר גודל חדש בחלל החיצון וממשלת ישראל ממטירה את המיניות של זריה בזה אחר זה כקאסמים על בסיס צבאי בלבנון. גופי הוא כעת האנך היחיד בעולם. ניצב בהצלבה לקו רוחב אין סופי שמתמוסס ומכחיל ככל שהוא מתרחק ממני. אני עצמי איבר זקור, קטן ומבויש, שקורא תיגר בעל כורחו על הריק המוחלט. פטמותיי מתחדדות באימה.

עד צאת הכוכב הראשון אני מצליחה להשיב אל הפנטזיה אלמנטים נוספים, אבל לא מספיקה לארגן אותם בהגיון מרחבי. שרף עצים מהביל משפריץ מזוויות שפתיי החשוקות ונוזל על מרצפות השיש המדוגמות של בית אמי. אני מפרפרת ערומה על גבי כתיקן חסר מזל, בראשו של צוק שניצב לצד הספות הישנות שסבתי זרקה לפני יותר משש שנים. אני מפשקת את רגליי הפריכות לשמיים וקוראת לרוח הקודש שתזיין אותי עד תיפח נשמתי.

בשעות הערב המאוחרות פתח הרבייה שלי מריח אתגרים ממושקפים בקרבת מקום. הוא תופח את ממדיו  ומבעבע בהתרסה לקראת קולקטיב יורדי ים מערביים, שעוגנים את ספינותיהם הממוכנות בצחנת הדגים של נמל יפו העתיקה. הוא סקרן ולובש רושם של חור המסוגל לשאוב ברגע את האוקיינוס כולו, להותיר מן הים רק שקע לח בין דיונות של חול קמחי ובהיר, אבל הוא לוחץ את שריריו בכוח ולא מאפשר לדבר לחדור לתוכו. הוא עדיין מפחד מאנשים כמוני, שברגעי סערה ישליכו בני אדם מן הסיפון, כדי לשמור את ספריהם יבשים.

לקראת חצות אני כבר אחרי מקלחת. משלבת רגליים ארוכות במיני קצרצר על שרפרפים בגובה חמישה מטרים ולוגמת קוקטיילים מגביעים קטנים. אני לא מזיזה את כפות ידיי מברכיי, מדברת מעט ומחייכת בנועם. פי הטבעת שלי פוצח בשירת תאווה מיתולוגית, וממתין שכל הנוכחים במקום יסמנו סביבו מעגלים באדום ולבן.

אני אוהבת אותך תמיד. מוכנה למות בשירות מפעל הנצחה היסטורי ללחייה הסמוקות של נסיכה מאגדות הילדים. למות למען האהבה.

מוכנה.
מי מאיתנו מוכנה?

(הניחי לזה עכשיו. אם זה נשמע לך לא משכנע, נמצא בהמשך קשר אפשרי לבריאותם הנפשית של ילדייך.)

בערב למחרת גבר זר דופק את פניי על דלת פלדה של מעלית בבניין רב קומות בדרום תל אביב. עור הפנים שלו מחורר כמו מצה אלסטית, הידיים שלו בוציות והעיניים שלו רחוקות. שכנה בת שבעים מקפיאה את נשימתה ומציצה עלינו מבעד לתריסים חצי מוגפים. כשהוא מבחין בה הוא משחיל את אצבעותיו הגדולות תחת השיער שבעורפי, תופס אותי חזק בצוואר ומפיל אותי עם הפנים לאדמה. הוא מזיין אותי בפראות לנגד עיניה וטיפות הדם הקטנות, שמשתחררות מאפי בקצב שמכתיבה תנועת מותניו, נספגות באצילות חרישית באבני החול הקטנות שעיניי לא מצליחות לפקס.

אני לא יכולה שלא לאהוב אותך.
איך זה, אנא גלי לי, שאת לא קיימת ובכל זאת את יפה ממני?

בבוקר אני מסובבת מפתחות בכל המנעולים שאני מוצאת. מצחצחת את שיניי במברשת שסיימה את תפקידה בחיי, אבל טרם זכרתי לקנות אחרת במקומה. אני מרכזת את כל הבגדים, המחברות והספרים בצד אחד של המיטה, בולעת שני כדורי שינה ונשכבת לישון בצד השני.

אחרי שעתיים אני מתעוררת בבהלה אל חדר שקירותיו העבים מצהיבים בהיחבא ויש בו יותר פתקי נייר מקושקשים ממספר הנפשות שאי פעם תדרוך בו רגלן. אני מסרקת את ראשי במברשת שציפוי הגומי התקלף זה מכבר משיני המתכת החדות שלה ומתרחצת באמבטיית חרסינה מוכתמת בחלודה. אני שותה קפה ומעשנת סיגריה, נשענת על מעקה המרפסת של חדרי ובוהה בבניין המשחיר שסותם את שדה הראייה שלי ומונע את הופעתי בשדה הראייה של האנשים שעוברים ברחוב. אני תוהה שוב למה התריסים של כל דירותיו תמיד מוגפים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s