לד"ר בלכובסקי 22-2-2010

בבקשה אל תאמרי שזה פסיכוסומטי, כי יורד לי דם, דם
של ממש ניגר על פנים ירכי ונקרש, אל תשליכיני חזרה
אל עצמי, בבקשה
אל תאמרי שהכל זה בראש, הראש
הוא במת נואמים רעועה, הם כפרו בקן ובאב ובאם
ותחת ההכללה המוחלטת הם נסוגים וצדים, מחדש, הבדלים.
והם אינם מבינים את ריחות הבשר אלא במחיר של התגברות עליהם,
ואפילו אינם מזוהים עם עצמם. נכונים להחליף תפקידים.
מישהו אומר חסר כאן אור,
והוא מדליק מנורה, את מבינה?
ככה אנחנו מתאבדים, בראש, דוקטור, הגוף
הוא מפלצת מיטות עתיקה, פרמיטיבית מכדי להתמקח
עם כוח הכבידה, וכמו שק יוטה מתפוצץ מחול עוד בטרם
ננעלות אצבעותיה על כוס המשקה, היא נשמטת
עם הדף שהראש משכפל. בראש,
דוקטור, המפלצת מתהפכת על גבה בכבדות כאילו
זה טבעו של הלילה, ואין איש שמבין מהו טבע בכלל. כאן,
בתעשיית המשמעות, אנחנו מצלמים את נשימותינו ואז מתקשים
לנשום. ממש כך, אנחנו מתנשפים, מחרחרים, אל
מול תצלום של לבנו. אם היית רואה
היית חושבת שעוד רגע אנחנו מתים, אלא שאז,
כמו באורח נס, מתעורר ופועם התצלום של ליבנו.
היית חושבת שניבהל, שנצא בריצה מהחדר,
אבל הנסים אצלנו הם מעשה שגרה
ופשע, כמו חיוך החזאי לאחר החדשות. אל תאמרי שדמי
נכנע למשחק, את רופאה מוסמכת, רופאה של ממש,
תפרי חזרה את מבטי אל עיני.