אני עובדת עם ז'ורז' בסדנת הייאוש,
אנחנו עושים ויתורים (למתקדמים, עכשיו)
מישהו עשוי לומר שאנחנו עושים כלום, למעשה.
כשבאנו הדבקנו מודעה על הדלת:
אנחנו מעריכים שתוסקנה ממעשינו תפיסות עולם,
אנחנו מסרבים להגן על לוואי הקיום שנכפה עלינו.
במידה ותימצא עילה לעימות,
אנחנו מוותרים מראש.
[אולי היינו מיכלים ריקים,
נוחים להתמזג
אולי היינו עייפים עד כדי
נטרול מערך ההגנה.
עכשיו זה ממילא לא משנה כלום.
(ועכשיו זה כל מה שיש)].
פינות פתקיות הנייר הצהובות, הנעוצות (דליקות),
מתנפנפות בכבדות, בקושי,
לרוח המאוורר.
יש קצת תנועה בחדר .
החפצים לא יקראו תיגר על חוקי הפיזיקה.
זה לצאת ידי חובה. זו אינה תקווה.
המאוורר, המחוג, התקליט (מורי הדרך).
סיבוב אחר סיבוב, במקום,
הם הגיעו שלמים מראש עם גורלם.
אני אומרת לז'ורז' שלא מחכה להם מוות.
מוות הוא לא אלמנט מטיפוס שאפשר לצרף לו "מחכה".
אנחנו קצת מחייכים.
ז'ורז' נשען לאחור, אני נשארת באותה הישיבה בדיוק.
הוא אומר שזו שפה מתה, שאנחנו מדברים.
נכון, אני חושבת, אז מה.
יש ענף מצופה בבוץ ולכלוך שנתלש מהעץ ונדבק לזכוכית החלון,
הוא (כמו) מנסה להכנס,
(זו משמעות לא הכרחית- אנחנו יודעים ולא קמים,
מי שמכיר יכול לראות שאנחנו עושים ויתור).
מי יודע כמה זמן כבר הוא ככה. (אנחנו כנראה קרובים לסוף).
ז'ורז' אומר אולי כשיבואו לפנות מכאן את הגוף שלנו מישהו יפתח את החלון.
אני אומרת משהו יטלטל את העץ והענף ייפול עוד קודם.
[אני קרובה למעידה.
אני מרגישה את זה אבל לא מראה
סימנים, עדין, כשהיא תבוא
אניח ידי על ידו של ז'ורז'
אביט בו עם בעירה פתאומית בעיניים:
ז'ורז' היא מציפה אותי עכשיו,
כמו הייתי אגם וירדו גשמים
וישנן סירות ואנשים קטנים
והם יסתערו עם כמיהות
מארצות של כח
ותפיסות עולם,
ודרישות וקבלות,
(וכלי כתיבה) ותגי נצחון.
ז'ורז', אני פח אשפה,
אולי בכל זאת ננעל את הדלת.
(וז'ורז' אני מפחדת,
אם בסוף תוותר גם עליי-
אבל את זה אני לא אגיד,
זה טאבו בסדנת הייאוש)].
מעל החלון ממסמר על הקיר המצהיב
תלוי חוט ובקצהו בלונים ריקים מקומטים.
חצי שנה, בערך, בנדנוד רפה, אפשר לעשות חישוב מדויק.
הם ודאי יישארו שם לעוד יומולדת.
ז'ורז' לא יגיד כלום ולא יחכה שאגיד משהו.
גם לא ייגע בי. הוא לא ינסה דבר.
עבדתי קשה כל כך להגיע אל הייאוש שלי,
והוא לא ייקח את זה ממני.
הוא אינו זקוק לי, אבל הוא כאן, בינתיים,
ואין לו כח לזוז.
קורי עכביש מרוטים יתנדנדו-מתנדנדים
בפינות התקרה.
הם יחזרו-חזרו מהר
או שלא הבטתי זמן רב.
ז'ורז' יעקוב-עוקב אחר מבטי.
הוא יאמר-אומר שגם אותם יפנו אחרי שיקחו אותנו.
לא אכפת לי לחייך אם לא יאלצו אותי להיות מאושרת.
וז'ורז' לא יעשה לי כזה דבר בחיים.
אחר כך אני אומרת לו שהוילון חזר מהכביסה
לפני יותר מחצי שנה.
הוא הבחין.
אנחנו כנראה קרובים לסוף.
התקליט מתנגן שוב מהשיר הראשון.
דיון
אין תגובות.